יש לציין כבר בהתחלה שבספרי (המסרים המיוחלים) איני מתייחס או סולל את הדרך עבור אף אדם שהופיע בעבר או בהווה כשליח מאלוהים אדירים. ההוכחות, הראיות והניסים שהזכרתי בספר זה, שבעזרתם יתמוך אלוהים אדירים בשליח העתיד, לא הופיעו אצל אף אדם שטען שהוא המהדי או שליח, בין אם בעבר ובין אם בהווה. אני גם לא מתייחס בספר זה לעצמי או לאף אדם שאני מכיר מקרוב או מרחוק. אין ברשותי ההוכחות שמגיעות עם השליחים, ואני לא לומד בעל פה את הקוראן הקדוש. אלוהים אדירים לא נתן לי את הפרשנות של הפסוקים המעורפלים או האותיות המנותקות בקוראן הקדוש. כמו כן לא מצאתי זאת אצל אף אדם הטוען שהוא המהדי המיוחל, בין אם בהווה ובין אם בקרב אלו שטענו שהם המהדי בעבר. השליח הקרב ובא מתואר כ"שליח צלול" [אד-דוקאן: 13], כלומר, זה יהיה ברור וניכר לכל מי שיש לו ידע ותובנה, ויהיו לו הוכחות מוחשיות שיוכיחו שהוא שליח מאלוהים יתברך ולא רק חזיונות, חלומות ודמיונות, וההוכחות שיש לו יהיו ברורות לעולם כולו ולא ספציפיות לקבוצת אנשים מסוימת.

ספר זה הוא מסר ממני אליכם ולדורות הבאים למען אלוהים אדירים, כדי שלא יבוא היום בו תזדעזעו מהופעתו של שליח מאלוהים אדירים אשר מזהיר אתכם מפני עונשו. אל תאמינו לו, אל תכפרו בו ואל תקלוהו, פן תתחרטו על מה שעשיתם. אני גם מאשר שאני מוסלמי מבית הספר הסוני. אמונתי לא השתנתה, ולא התגיירתי לבהאיזם, קאדיאניזם, שיעות, סופיזם או כל דת אחרת. איני מאמין בחזרה, או שהמהדי חי ומוסתר במרתף במשך מאות שנים, או שהמהדי או אדוננו ישוע, עליו השלום, הופיעו לפנינו ומתו, או באמונות כאלה.

כל מה שחשוב הוא ששיניתי אמונה שירשתי במשך מאות שנים, והיא שרדונו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא חותם השליחים. אמונתי כעת, כפי שנאמר בקוראן הקדוש ובסונה הטהורה, היא שרדונו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא חותם הנביאים היחיד. בהתבסס על אמונה חדשה זו, השקפתי על פסוקים רבים בקוראן הקדוש השתנתה, דבר המצביע על כך שאלוהים יתברך ישלח שליח אחר שילך בעקבות השריעה של נביאנו וייישם אותה בעתיד.

אמונתי שאלוהים אדירים ישלח שליח חדש לפני סימני העינויים הקרבים לא הייתה אמונה מלפני זמן רב, אלא זה היה לפני תפילת השחר ב-27 לשעבן שנת 1440 לספירה, המקביל ל-2 במאי 2019 לספירה, במסגד איברהים אל-ח'ליל ליד ביתי בשכונת ה-6 באוקטובר בקהיר רבתי, שם קראתי את הקוראן כרגיל לפני תפילת השחר, ועצרתי בפסוקים מסורת אל-דוכאן המדברים על פסוק עינוי העשן. אלוהים אדירים אמר: "אלא, הם בספק, משחקים (9) אז חכו ליום שבו השמיים יביאו עשן גלוי (10) שיכסה את האנשים. זהו עינוי כואב (11) אדוננו, הסר מאיתנו את העינוי. אכן, אנו [כעת] מבועתים." מאמינים (12) כיצד הם יכולים לקבל את התזכורת כאשר הגיע אליהם שליח ברור? (13) ואז הם פנו ממנו ואמרו, "מורה משוגע." (14) "נסיר את העונש לזמן קצר. בוודאי תשוב." (15) "ביום בו נכה במכה הגדולה ביותר. אכן, ננקום." (16) [אד-דוקאן] אז הפסקתי לקרוא לפתע כאילו אני קורא את הפסוקים האלה בפעם הראשונה בחיי בגלל אזכור של שליח המתואר כ"שליח צלול" באמצע פסוקים המדברים על אירועי אד-דוקאן ושיקרו בעתיד. אז חזרתי לקרוא את הפסוקים האלה לאורך היום, כדי להבין זאת היטב, התחלתי לקרוא את כל הפרשנויות של פסוקים אלה ומצאתי שיש הבדל בפרשנות של פסוקים אלה, וגם הבדל בקשר הזמני של הפרשנות של פסוקים אלה. פסוק מתפרש כאילו פסוק העשן הופיע והסתיים בתקופת הנביא עליו השלום והברכה, ואז אחריו מגיע פסוק שמתפרש כאילו פסוק העשן יתרחש בעתיד, ואז פירוש הפסוק שאחריו חוזר לזה שהיה בתקופת הנביא עליו השלום והברכה. מאותו יום, התחלתי במסע בחיפוש אחר קיומו של שליח שאלוהים אדירים ישלח לפני פסוק העשן, ויאשר את דבריו של האל: "ולעולם לא נעניש עד שנשלח שליח (15)" [אל-איסראא': 15], עד שהשתכנעתי לחלוטין שהנביא, עליו השלום והברכה, הוא רק חותם הנביאים, ולא חותם השליחים, כפי שאמר האל אדירים בסורת אל-אחזאב: "מוחמד אינו אבי אף אחד מאנשיך, אלא הוא שליח אללה וחותם הנביאים. ואללה יודע את כל הדברים." (40) [אל-אחזאב]. לכן אללה, העליון, היודע את כל הדברים, לא אמר בפסוק זה "וחותם השליחים". הפסוק גם אינו מציין שכל שליח הוא נביא, ולכן אין קשר הכרחי ביניהם.

הכלל המפורסם (שכל שליח הוא נביא, אך לא כל נביא הוא שליח) הוא דבריהם של רוב החוקרים. כלל זה אינו מפסוקי הקוראן הקדוש, וגם לא מדברי הנביא (עליו השלום והברכה), והוא לא הועבר מאף אחד מחבריו של הנביא (עליו השלום והברכה) או מאף אחד מחסידיו הצדיקים, ככל הידוע לנו. כלל זה דורש גם את איטום כל סוגי המסרים שאללה, העליון, שולח לבריאה, בין אם הם ממלאכים, רוחות, עננים וכו'. אדוננו מיכאל הוא שליח הממונה לכוון את הגשם, ומלאך המוות הוא שליח הממונה לקחת את נשמותיהם של אנשים. ישנם שליחים מהמלאכים הנקראים הרשומים האצילים, שתפקידם לשמר ולתעד את מעשי המשרתים, בין אם הם טובים או רעים. ישנם מלאכי שליחים רבים אחרים כמו מונקר ונקיר, המופקדים על משפט הקבר. אם נניח שאדוננו מוחמד (עליו השלום והברכה) הוא חותם הנביאים והשליחים בו זמנית, אז אין שליח מאללה, עליון, שייקח את נשמותיהם של אנשים, למשל, וכן הלאה משליחי אללה, עליון.

החוק האסלאמי, על כל מה שהוא כולל בנוגע לתפילה, צום, חאג', זכאת, ירושה וכל הפסיקה והחוקים שהביא הקוראן הקדוש, הם חוקים שיישארו עד יום הדין, בהתאם לאמירת האל: "היום הזה השלמתי לכם את דתכם, השלמתי את חסדיי עליכם, ואישרתי לכם את האסלאם כדת (3)" [אל-מעידה: 3]. אולם, השליחים שיבואו בעתיד, כולל אדוננו ישוע, עליו השלום, לא ישנו דבר בדת זו. אלא, הם יהיו מוסלמים כמונו, יתפללו, יצומו וישלמו זכאת, והם ישפטו בין אנשים על פי החוק האסלאמי. הם ילמדו את המוסלמים את הקוראן והסונה, והם ישאפו להפיץ דת זו, כי הם בני האמונה האסלאמית ולא יביאו דת חדשה.

ישנם סימני ייסורים גדולים הצפויים ומוכחים מהקוראן והסונה שטרם הגיעו, כולל (העשן, זריחת השמש ממערב, גוג ומגוג, ושלוש מפולות אדמה: אחת במזרח, אחת במערב, ואחת בחצי האי ערב, והאחרון שבהם הוא אש היוצאת מתימן ודוחפת אנשים למקום התכנסותם). אלו הם סימני ייסורים גדולים מאוד שישפיעו על מיליוני אנשים, והם אינם סימני ייסורים שיכללו כפר, שבט או עם כמו שקרה עם אנשי סאליח או עאד. עדיף שאלוהים אדירים ישלח שליחים להזהיר מיליונים לפני שיתגלו אותות העינויים הגדולים מאוד, באישור דבריו של אלוהים אדירים: {ולעולם לא נעניש עד שנשלח שליח} [אל-ישראא': 15]. אם השליחים יהיו חתומים עם אדוננו מוחמד, עליו השלום והברכה, אז אותם מיליוני אנשים לא ייענשו ולא יפלו. פסוקי העונש המוזכרים בקוראן ובסונה הם נגדם, משום שהעובדה שאלוהים אדירים לא שלח מזהירים לעושי הרשע נותנת להם טיעון נגד אלוהים אדירים שהם לא ידעו על עונשו..! כפי שאומר אלוהים אדירים: "ולא החרבנו עיר אלא אם כן היו לה מזהירים (208) כתזכורת, ולא היינו עושי רע (209)" [אש-שוערה]. אין לומר שהנביא, עליו השלום והברכה, הזהיר את האנושות לפני ארבע עשרה מאות שנים מפני אותות השעה, שכן ישנם מיליוני אנשים כיום שאינם מבינים דבר על האסלאם או על המסר של נביאנו מוחמד, עליו השלום והברכה. מתוך הסונה הבלתי משתנה של אלוהים יתברך נשלחים השליחים לפני שאותות העונש פוקדים את האנשים, ושליחים אלה חיים במהלך התרחשותם של אותות אלה, כאישור לאמירתו של אלוהים יתברך: "אכן, נתמוך בשליחינו ובמאמינים בחיי העולם הזה וביום בו יעמדו העדים (51)" [ג'פיר]. זוהי הסונה הבלתי משתנה של אלוהים יתברך, כפי שאמר אלוהים יתברך: "דרך בעלי..." שלחנו לפניכם את שליחינו, ולא תמצאו שינוי בדרכנו. (77) [אל-ישראא'].

לאחר שהגעתי לגיל ארבעים וחמש, האמונה שהייתה מושרשת היטב בתודעתי שרדונו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא חותם הנביאים והשליחים, השתנתה לאמונה שרדונו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא רק חותם הנביאים ולא חותם השליחים. בגלל שינוי זה, הצלחתי לפענח את הסמלים של פסוקים רבים בקוראן הקדוש המדברים על שליח עתידי, והצלחתי לפענח את הסמלים של פסוקים המדברים על אותות השעה. באמצעות זאת, הצלחתי לקשר ולסדר את אותות השעה עם מה שמופיע בקוראן הקדוש ובסונה הטהורה, שלא הייתי מסוגל לקשר, לסדר ולהבין אלמלא השתנתה אמונתי.

שינוי האמונה הזו שלי לא היה קל עבורי. עברתי שלבים קשים רבים בין ספק לוודאות. יום אחד הייתי בשלב של ספק ואומר לעצמי שלא יבוא שליח, ויום אחר הייתי מגיע לשלב של ודאות לאחר שהפעלתי את הרדיו במכונית שלי ושמעתי פסוק קוראני בתחנת הרדיו של הקוראן הקדוש שהיה מחזיר אותי לשלב הוודאות, או שהייתי קורא פסוקים חדשים מהקוראן שיוכיחו לי שיש שליח שבאו.

כעת יש לי כמות גדולה של ראיות מהקוראן והסונה שגורמות לי להיות בטוח שיש שליח שעומד להגיע. היו לי שתי אפשרויות: לשמור את הראיות האלה לעצמי או להכריז עליהן. נפגשתי עם שייח' מאל-אזהר ודיברתי איתו על אמונתי. קראתי לו את פסוקי העשן ואמרתי לו: השליח הברור המוזכר בפסוקים אלה הוא שליח שעומד להגיע ולא הנביא, עליו השלום והברכה. הוא לא עשה דבר מלבד להאשים אותי בעקיפין בחוסר אמונה ואמר לי: "עם אמונה זו, נכנסת לשלב של חוסר אמונה בדת האסלאם...!" אמרתי לו שאני מתפלל וצם ומעיד שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא שליחו של אללה, ושרבנו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא חותם הנביאים כפי שמוזכר בקוראן, ושהאמונתי שהנביא, עליו השלום והברכה, אינו חותם השליחים אינה הופכת אותי ללא מאמין. הזכרתי בפניו עוד כמה ראיות התומכות בנקודת המבט שלי, אך הוא לא השתכנע ועזב אותי, וקולו הפנימי אמר לעצמו שנכנסתי לשלב של חוסר אמונה. אדם אחר שקרא חלק מספרי אמר לי שאצית מחלוקת. ואז נזכרתי בחזון נישואיה לגברת מרי, עליה השלום, שהיה ב-22 בד'ול-קידה 1440 לה"ה, המקביל ל-25 ביולי 2019. ראיתי שנישאתי לגברת מרי, עליה השלום, והלכתי איתה בדרך, והיא הייתה לימיני. אמרתי לה, "אני מקווה שאלוהים יתברך ייתן לי ממך ילד." היא אמרה לי, "לא לפני שתסיים את מה שעליך לעשות." אז היא עזבה אותי והמשיכה בדרכה, ואני פניתי קדימה. ימינה, עצרתי וחשבתי על תשובתה ואמרתי שהיא צדקה במה שאמרה והחזון הסתיים.

לאחר שפרסמתי את החזון הזה, חבר פירש אותו כך: "הפרשנות מתייחסת לרפורמה משמעותית בדוקטרינה הדתית, אולי ספציפית לך או לאחד מצאצאיך. למרות שרפורמה זו היא האמת, היא תיתקל בהתנגדות עזה ובלתי נסבלת." באותה תקופה, לא הבנתי את הפרשנות של החזון הזה.

החלטתי לכתוב את הספר הזה, ובכל פעם שסיימתי חלק ממנו, היססתי להשלים את הספר וזרקתי את מה שכתבתי לפח האשפה. הספר דן באמונה מסוכנת, ועוסק בפרשנות של פסוקים רבים בקוראן הקדוש הסותרים את הפרשנויות הקיימות במשך ארבע עשרה מאות שנים. קולי הפנימי אומר, "הלוואי שלא הייתי מבין כלום כדי שלא אפול לפיתוי ולבלבול הזה." התפתיתי, ועמדו בפני שתי אפשרויות, כפי שציינתי קודם לכן, ולשתי האפשרויות יש סיבות שגורמות לי להיות מבולבל מאוד.

האפשרות הראשונה: אני שומר את הראיות לכך שאלוהים יתברך שולח לעצמי שליח עתידי, מהסיבות הבאות:

1- הכרזה על אמונה זו תפתח בפני דלת גדולה מאוד לוויכוח, דיון והתקפות שלא ייגמרו עד שאמות. יאשימו אותי בחילול הקודש, סופיזם, בהאיזם, קאדיאניזם, שיעיות והאשמות אחרות שיכולתי להסתדר בלעדיהן. אני עדיין מוסלמי בעיקרו על פי תורת אהל אל-סונה ואל-ג'מעה, אך חילוקי הדעות הבסיסיים היחידים כעת הם האמונה בהופעתו של שליח בוא לפני סימני העונש, בהתאם לאמירת האל: "ולעולם לא נעניש עד שנשלח שליח (15)" [אל-איסראא: 15].

2- זה לא הקרב שלי, אלא הקרב של השליח הבא שיגיע עם ראיות מעשיות, הוכחות, ראיות וניסים שיתמכו בטיעון שלו, בעוד שיש לי רק את מה שכתבתי בספר הזה וזה לא יספיק כדי לשכנע אנשים, והשליח הבא, למרות שהוא יגיע עם הוכחות וניסים שמוכיחים את המסר שלו, ייתקל בהכחשה ובסילוף, אז מה אני חושב על מה שיקרה לי לעומת השליח הבא וההוכחות שיש לו..?!

3- האמונה שהנביא, עליו השלום והברכה, הוא חותם השליחים הפכה לאמונה כמו עמוד התווך השישי של האסלאם, שאסור לאף אחד לדון בה. שינוי אמונה זו (אשר מושרשת עמוק בנשמותיהם של המוסלמים במשך ארבע עשרה מאות שנים) בפרק זמן קצר או באמצעות ספר בודד אינו עניין קל. אלא, זה דורש זמן רב מאוד שהוא פרופורציונלי לאורך תקופת האמונה הזו, או שזה דורש את הופעתו של השליח המיוחל עם ההוכחות והניסים שבאמצעותם ניתן לשנות אמונה זו בפרק זמן קצר.

האפשרות השנייה: אפרסם את כל הראיות שמצאתי בספר הדן באמונה זו, מהסיבות הבאות:

1- אני חושש שאם אשמור את ההוכחות הללו לעצמי, אהיה בין אלה עליהם אמר הנביא (עליו השלום והברכה): "מי שמסתיר ידע, אללה ירסן אותו ביום התחייה ברסן אש." [מסופר על ידי עבדאללה בן עמר] הידע שרכשתי בספר זה נחשב לאמון שעליי להעביר לאנשים, גם אם זה יעלה לי בהרבה צרות. מטרתי היא רצון אללה, העליון, ולא רצון עבדיו של אללה, העליון, ואני לא מהסוג שהולך עם השיירה גם בצדק וגם בלא בצדק.

2- אני חושש שאמות ואז יופיע שליח, שנשלח על ידי אללה יתברך, לקרוא לאנשים לחזור ולציית לאללה יתברך, אחרת הם יכוסו בעינויים, והמוסלמים יכחישו אותו, יאשימו אותו בחוסר אמונה ויקללו אותו, וכל מעשיהם יהיו על קנה המידה של חטאיי ביום התחייה כי לא סיפרתי להם דבר מהידע שאללה יתברך נתן לי, והם יעמדו לפניי ביום התחייה וגערו בי על שלא סיפרתי להם את מה שהגעתי אליו וידעתי.

הרגשתי מבולבל ותשוש מהמחשבות המיותרות בתקופה זו, ולא יכולתי לישון בקלות מהמחשבות. לכן, התפללתי לאל יתברך שיעניק לי חזון שיענה על שאלתי: האם עליי להמשיך לכתוב ולפרסם את הספר, או שמא עליי להפסיק לכתוב אותו? ב-18 במוחרם, שנת 1441, המקביל ל-17 בספטמבר 2019, היה לי החזון הזה.

(ראיתי שסיימתי לכתוב את ספרי החדש על סימני השעה, והוא הודפס וחלק מהעותקים נמסרו להוצאה לאור, ושאר העותקים של ספרי החדש נשארו במכוניתי כדי שיופצו לשאר בתי ההוצאה לאור. לקחתי אחד העותקים של הספר כדי לראות כמה טוב הוא מודפס, וגיליתי שהכריכה מצוינת, אבל אחרי שפתחתי את הספר, הופתעתי לגלות שמידותיו היו קטנות יותר ממה שתכננתי. התוצאה הייתה שגודל הכתב קטן, והקורא היה צריך לקרב את עיניו לדפים או להשתמש במשקפיים כדי שיוכל לקרוא את ספרי. עם זאת, היו מספר קטן של עמודים בשליש הראשון של ספרי במידות הרגילות של כל ספר, והכתב בו היה רגיל וכל אחד יכל לקרוא אותו, אבל הוא לא היה קבוע היטב בספר. לאחר מכן, הופיע אליי בעל בית הדפוס שהדפיס עבורי ספר קודם, שהיה הספר (מאפייני הרועה והעדר), ועמו ספר שהדפיס עבור סופר אחר, וספר זה עוסק...) עם עשן, שהוא אחד הסימנים העיקריים של השעה. אמרתי לו שהספר שלי כולל את כל הסימנים של השעה. השעון והעשן. בעל בית הדפוס הזה בדק את ספרו שהדפיס ומצא שהוא מודפס במצב מצוין, פרט לכך שהייתה טעות במספור העמודים. העמוד הראשון והעמוד האחרון בכריכה האחורית לא היו ממוספרים ברצף עם הספר. עם זאת, שמתי לב בעמוד האחרון של ספרו לפסוק האחרון של סורת אל-דוכן, שהוא: "אז חכו, כי הם מחכים".

פירוש החזון הזה, כפי שסיפר לי אחד מחבריי, היה: (באשר לשליש הראשון, שחלק מדפיו ברורים אך אינם מבוססים היטב, הוא קשור לעניינים שיתרחשו במהלך חייך ועדיין לא התרחשו על מנת שיוכחו. באשר לספר השני, שהודפס בצורה מצוינת וברורה, וקשור לפסוק העשן, זהו אינדיקציה - ואלוהים יודע הכי טוב - להתרחשותו הקרובה של פסוק זה. זהו זמנו, ואלוהים יודע הכי טוב. כדי שפסוק זה יתרחש, תהיה לו התחלה שונה ממה שאנו מצפים וסוף שלא דמיינו.) חבר אחר פירש את החזון הזה ואמר: (החזון שלך פירושו הופעתו הקרובה של אדם שסביבו יתאספו אנשים ויהיה הרועה של הרועה. הסימן הראשון הוא הופעת עשן בשמיים. באשר לספרך, רק בעלי תובנה גדולה מאלוהים יתברך יוכלו להבין אותו כדי להבין את מה שתכתוב. אני מאמין שהדפים השחוקים שעומדים להיקרע הם פרשנויות של פסוקים וחדית'ים מבוססים היטב בקרב חוקרי הפרשנות, והחדשים... פרשנויות יכרתו את הישנות. ואלוהים הוא עליון.) ואני יודע) ושני האנשים שפירשו את החזון הזה לא ידעו על מה הספר שלי, ולכן החלטתי להמשיך לכתוב את הספר למרות הצרות הפסיכולוגיות שעמן התמודדתי בגלל הפחד שלי ממה שאיתקל בגלל ספר זה מבחינת ויכוחים, גינויים וצרות שאת השלכותיהן לא ידעתי.

באמצעות ספר זה, ניסיתי לשלב את הטקסט הנכון של הקוראן והסונה עם אמת מדעית המבוססת על הממצאים האחרונים של המדע המודרני. בספר זה, כללתי פסוקים רבים ופירשתי אותם בהתאם לקוראן ולסונה ולתיאוריות מדעיות מודרניות התואמות פרשנות זו. סידרתי את סימני השעה על סמך מאמציי שלי. ייתכן שיבוא יום בו הסדר זה יחול או שהסידור של חלק מהם יהיה שונה. ייתכן שאטעה בהשלכת פסוקים מסוימים המצביעים על שליח בוא על שליח אחר שאינו המהדי המיוחל או אדוננו ישוע, עליו השלום. עם זאת, ניסיתי ככל האפשר לחבר את כל החוטים וההשלכות ממציאות הקוראן והסונה ומהראיות המדעיות עד שאסדר את האירועים הללו. עם זאת, בסופו של דבר, זהו מאמציי שלי. ייתכן שאני צודק במקומות מסוימים ואני עשוי לטעות במקומות אחרים. איני נביא או שליח שאינו חסין מטעויות. עם זאת, הדבר היחיד שאני בטוח בו בהתבסס על מה שנאמר בקוראן ובסונה הוא שיש שליח בוא יבוא שיזהיר את האנשים מפני עינויי העשן ושרוב האנשים לא יאמינו לשליח הזה, ולכן עינויי העשן יגיעו עליהם. לאחר מכן יבואו הסימנים. השעה הגדולה תגיע לאחר מכן, ואלוהים יודע הכי טוב.

למרות שאני מאמין בספר זה שיופיע שליח עתידי, לא אהיה אחראי לכל מי שילך אחרי שליח שקר ומרמה, כי הצגתי בספר זה תנאים והוכחות שבאמצעותם יתמוך אלוהים אדירים בשליח העתידי, כך שאף אחד שיקרא את ספרי הזה לא ייטום על ידו. עם זאת, מספר קטן ילך אחרי השליח העתידי, וספרי זה, גם אם יתפשט, לא יוסיף או יגרע ממספר קטן זה אלא אם כן אלוהים אדירים ירצה אחרת. אך נטל המשקרים, המתווכחים ומקללים את השליח העתידי ייפול על כתפי החוקרים שקראו והרהרו בראיות ובהוכחות המוזכרות בקוראן ובסונה המוכיחות את בואו של שליח עתידי, ובכל זאת הם התעקשו ופרסמו פתווה שרדונו מוחמד, עליו השלום והברכה, הוא חותם השליחים ולא רק חותם הנביאים כפי שמוזכר בקוראן ובסונה. בגלל הפתווה שלהם, מוסלמים רבים יסטו מהדרך וישקרו לגבי השליח הקרב ובא, והם יישאו בנטל הפתווה שלהם ובנטל אלה שהובילו אותם מהדרך. לא יועיל להם אז לומר, "זה מה שמצאנו את אבותינו ואת חכמינו הקודמים", כי הראיות וההוכחות הגיעו אליהם והם התווכחו עליהן ודחו אותן. לכן אנו מקווים שתחשבו על גורל ילדיכם ונכדיכם כאשר השליח הקרב יזהיר אותם מפני עינויי העשן. כל השליחים נדחו על ידי רוב האנשים, וזה מה שיקרה בעתיד עם השליח הקרב - ואלוהים יודע הכי טוב. שליחים המשיכו לבוא אחד אחרי השני, עם סדרת האומות, והם ילכו זה אחר זה. הזמן חלף, וזה נדחה בכל תקופה על ידי רוב האנשים, כפי שאמר אלוהים אדירים: "בכל פעם ששליח בא לאומה, הם התכחשו לו. אז גרמנו לחלק מהם ללכת אחרי אחרים ועשינו אותם [גילויים], אז הרחק עם שאינו מאמין." (אל-מו'מינון: 44)

הפונה אל אלוהים אינו מבסס את אמונתו על דעתם של אחרים, אלא חושב בשכלו, מסתכל בעיניו ושומע באוזניו, לא באוזני אחרים, ואינו נותן למסורות לעמוד כאבן נגף בדרכו אל אלוהים יתברך. כמה מסורות ומנהגים ישנים נטשנו, וכמה תיאוריות ישנות פינו את מקומן לחדשות? אם אדם אינו שואף לחפש את האמת, הוא יישאר בחשכת המסורת, ויחזור על מה שאמרו הקדמונים: "אכן, מצאנו את אבותינו הולכים אחר דת, ואכן, אנו מונחים על פי צעדיהם" (22) [עז-זוכרוף].

אסיים ספר זה במה שנאמר בדבריו של הקב"ה בסורת אל-כהף: "ובוודאי הצגנו לעם בקוראן זה מכל [סוג] דוגמה, אך האדם תמיד היה, יותר מכל דבר, סכסכני." (54) ודבר לא מנע מהעם להאמין כאשר הגיעה אליהם הדרכה ולבקש סליחה מאדונם, אלא שדוגמת העמים הקודמים תבוא אליהם או שהעונש יבוא אליהם פנים אל פנים. (55) ואיננו שולחים את השליחים אלא כמבשרים טובים ומזהירים, והכופרים מתווכחים זה עם זה. אלה הכופרים בשקר כדי להפריך בכך את האמת ולוקחים את פסוקי ואת מה שבו הם מוזהרים בלגלוג. (56) ומי יותר עוול ממי שזוכר את פסוקי אדונו אך פונה מהם ושוכח את אשר הוציאו ידיו? אכן, שמנו כיסויים על ליבם, פן יבינו זאת, וחירשות באוזניהם. ואם תקרא להם הדרכה, הם לעולם לא יודרכו אז, לעולם. (57) ואדונכם הוא הסולח, בעל הרחמים. אילו היה מעניש אותם על אשר זכו, היה מזרז את העונש עבורם. אלא, להם זמן קצוב שממנו לעולם לא ימצאו מקלט. (58) ואת הערים הללו - השמדנו אותן כאשר עשו עוול, וקבענו להרסן זמן קצוב. (59) [אל-כהף], ואשאיר לכם להרהר בפסוקים אלה באותו אופן בו הלכתי בפירוש הפסוקים המוזכרים בספר זה שלי. אני מאמין - ואלוהים יודע הכי טוב - שפסוקים אלה יחזרו על עצמם כאשר יופיע השליח הבא אשר יבוא עם הדרכה, אך הוא ייתקל בוויכוח ובהכחשה. זוהי הסונה הבלתי משתנה של אלוהים יתברך, כפי שאמר אלוהים יתברך: "זו דרכם של אלה ששלחנו לפניכם משליחינו. ולא תמצאו בדרכנו שינוי." (77) [אל-ישראא'].

תאמר באדר