ראיתי את המהדי וקבוצת אנשים מתחת לאחד הגשרים החדשים. לא יכולתי לדעת בדיוק איפה זה היה. זה היה כיכר ריקה מתחת לגשר בלי מסגד. כשהתפילה נקראה מתחת לגשר, המהדי היסס להיות האימאם לתפילה הזו, אבל הוא צעד קדימה והפך לאימאם. הוא ידע שהוא המהדי, אבל הוא לא סיפר לאף אחד שהיה איתו ושמר את הסוד הזה לעצמו.
ברקעה הראשונה, אל-מהדי קרא את אל-פאטיחה, לאחר מכן את שני הפסוקים האחרונים של סורת אל-בקרה: "השליח האמין במה שנגלה לו מאת אדונו, וגם [כך גם] המאמינים. כולם האמינו באללה ובמלאכיו ובספריו ובשליחיו. איננו מבדילים בין אף שליח, והם אומרים, 'אנו שומעים ואנו מצייתים. סליחתך, אדוננו, ולך היעד הסופי.' (285) אללה אינו מחייב נפש אלא [במה שב]יכולתה. יהיה לה כל מה שהרוויחה, והיא תישא בכל מה שעשתה. אדוננו, אף נפש לא תיענש על חטאיה. תבע אותנו אם נשכח או נעשה טעות, אדוננו, ואל תטיל עלינו נטל כמו זה שהטלת על אלה שלפנינו. אדוננו, ואל תטיל עלינו את מה שאין לנו יכולת לשאת. סלח לנו וסלח לנו ורחם עלינו. אתה מגןנו, לכן תן לנו ניצחון על העם הכופר." (286)
במהלך תפילתו של המהדי, הופיעו חיילים רבים והקיפו את המהדי ואת המתפללים עמו. הם ידעו שהמהדי היה בין המתפללים, אך לא ידעו בדיוק מיהו המהדי. הם רצו לדעת מיהו המהדי, והמהדי לא רצה להכריז על עצמו, בין אם למתפללים עמו ובין אם לחיילים שהקיפו אותו ולאלה עמו.
החיילים חיפשו את המתפללים והטילו עליהם אימה. קבוצת מתפללים חששה ממעשי החיילים, ולכן עזבה את המקום במהלך התפילה. כמחצית מהמתפללים או פחות נשארו עם המהדי בתפילה. בזמן שהמהדי ישב בתשהוד הראשון, קצין הושיט את ידו ללחוץ את ידם של המתפללים בשורה הראשונה, וכך הם לחצו ידיים. הוא עשה זאת כדי שידעו מי המהדי. לאחר מכן ניגש אל המהדי והושיט את ידו ללחוץ לו את ידו במהלך התשהוד הראשון. המהדי הושיט את ידו ולחץ אותה, מהסס ללחוץ את ידו של מישהו בזמן התפילה. אולם, הקצין לא זיהה אותו, והמהדי השלים את תפילתו. לאחר מכן אמר הקצין לחיילים שהיו עמו: "אני רוצה את שמותיהם של כל המתפללים האלה לאחר שיסיימו להתפלל." המהדי חשש שהם יזהו אותו.