היססתי לכתוב את החזון הזה משום שהגעתי למצב של ייאוש בנוגע לצבא, מה שגורם לי להרגיש שהמטרה של שחרור אל-אקצא אינה אחת מסדרי העדיפויות שלו כעת, אלא תהילה לאל, המשנה את התנאים. ייתכן שבעתיד הקרוב מצבנו ישתנה מקצה לקצה, וחזון זה מכיל את קריאתו של אלוהים אדירים. כפי שאמרתי לכם קודם, אני מעוניין לפרש כל חזון המכיל את שמו של אלוהים אדירים או נביאים, ואני מקווה שחזון זה לא יתפרש כמעשי הטעיה של הצבא לחזור אליו, שכן איני מחפש זאת כלל.

החזון

הייתי בכיכר גדולה מאוד מלאה באזרחים מצרים ביום שנקרא יום הצעדה לשחרור אל-אקצא ולמלחמה. עמדתי בין ההמונים האלה, קצת מאחור בצד שמאל, לבוש בבגדים אזרחיים כמוהם. קידמתי את השורות וניסיתי לארגן את השורות שלהם, אבל הם לא שמו לב אליי ולא הסתכלו עליי. היו ערוצי טלוויזיה ואנשי תקשורת שצילמו את ההמונים הגדולים האלה, אז התחלתי לקרוא לאזרחים שמי שנושא נשק צריך להיות בחזית השורות, אבל לא ראיתי אף אזרח עם נשק להתקדם קדימה.
לפתע, קבוצה של צבא מצרים נכנסה לכיכר מצד שמאל, מול ההמונים, כשהיא חמושה ולובשת את מדי הקומנדו המצרי בצעד צבאי מאוחד. הנחיתי אותם באות שישנו את כיוון התנועה שלהם אל עבר אל-אקצא. במקביל, התחלתי לשיר ולומר "אללה, אללה, אללה" כדי שיחזרו על כך עם כל צעד צבאי שיתקדמו. ואכן, הם הביטו בי וקראו "אללה, אללה, אללה" עם כל צעד. מספר קבוצות הקומנדו שנכנסו לכיכר גדל עד שהמספרים גדלו מאוד. הכיכר התמלאה בכוחות צבא מלפנים ומאחוריהם מספרים גדולים מאוד של אזרחים.