ראיתי שירדתי לחדר תת-קרקעי אל קבריהם של מוסלמים בני זמנו. בחדר הייתה דלת והמתים היו עטופים, כל אחד מהם בתכריכים לבנים, ומסודרים על רצפת החדר וליד הקיר כך שהראש צמוד לקיר והרגליים באמצע החדר. נרות דלקו בין המתים.
התכריך השני מצד הדלת היה שייך לאביו של חברי, חאלד. לידו היה נר דולק, והשעווה נמסה. היא הגיעה לתכריך של אביו של חברי חאלד, מה שהפך את התכריך למכוסה לחלוטין בשעווה. חאלד היה בין האנשים שירדו איתי לבית הקברות. הוא שכב על גופת אביו וחיבק אותו. ניסיתי לשכנע אותו להשאיר את גופת אביו לנפשו. התעצבנתי למראה השעווה שכיסתה את תכריך אביו. לגופה שליד הדלת היו רגליים חשופות שנאכלו על ידי חרקים, כך שאחד המבקרים כיסה את רגליו. מראה הקבר והנרות שבתוכו היה מפחיד במקצת, למרות שהוא היה מקושט בנרות.
עזבתי את החדר הזה לבד ומצאתי את עצמי מול חדר ללא קירות, עד כמה שהעין יכלה לראות. הוא הכיל את קברו של הנביא (עליו השלום) ושאר חבריו, אשר נקברו מתחת לאדמה בצורה מסודרת היטב. מעל כל קבר היה משהו הדומה לשיש בצורת מלבן מונח על הקרקע, המצביע על כיוון גופותיהם. הקבר הראשון משמאל היה קברה של הגבירה עאישה (יהי רצון שאלוהים ירצה אותה), המקום בו נהגה לישון על מיטתה, אך הוא היה מעט נוטה. אחר כך היה קברו של הנביא (עליו השלום), אחר כך קברו של אדוננו אבו בכר (יהי רצון שאלוהים ירצה אותו), אחר כך קברו של אדוננו עומר (יהי רצון שאלוהים ירצה אותו), אחר כך קברי שאר חבריו (יהי רצון שאלוהים ירצה אותם), כולם מסודרים בשורה זה לצד זה וללא נרות, אך מראה הקבר היה יפה, נקי ומסודר, ועד כמה שהעין יכלה לראות.
עזבתי את החדר הגדול הזה שהכיל את קבריהם של מוסלמים בני זמנו, את קברו של הנביא (עליו השלום והברכה) ואת חבריו, ועמדתי מעל קברים אלה. עלה בדעתי שאקבר בין הנביא (עליו השלום והברכה) לבין חבריו. מה שהיה במחשבותיי באותו זמן היה שאין מספיק מרחק בין קברו של הנביא (עליו השלום והברכה) לבין חבריו כדי להכיל את גופתי לאחר מותי.

פרשנות החזון בסרטון הזה