ראיתי את עצמי מדפדף בדפי פייסבוק בטלפון הנייד שלי עד שעצרתי על קטע וידאו מהתוכנית של עומר אדיב שבו הוא הראה תמונה של כריכת הספר שלי. הוא ביקר את זה ואמר לצופים שלא כל מי שכותב ספר צריך להיקרא. זו הייתה ידיעה קצרה מאוד שהוא הציג בתוכנית שלו, אז הלכתי לאשתי נחל בחדר של בנותיי ג'ודי ומרים כדי שתצפה בקטע הזה.
הסצנה לקחה אותי למרכז המחקר האסלאמי המסונף לאל-אזהר, שם הודיע לי העובד שאל-אזהר דחה את ספרי ("המסרים המיוחלים") והודיע לי שיפסיקו להדפיס אותו. הוא נתן לי נייר לחתום עליו לקבלת מידע, אז התעצבנתי וכתבתי על הנייר הזה ("נטל המכחיש את המהדי יהיה על כתפיך").
הסצנה לקחה אותי למקום בו ישבתי עם אחד החברים שלי שקרא את הספר שלי, האני סעיד, והוא התחיל לנחם אותי על מה שקרה. לידי הייתה עגלת שעועית, אז קניתי ממנה צ'יפס שהונח בשקית ניילון שקופה. התחלתי לאכול את הצ'יפס לבד בלי חברתי, בזמן שאכלתי את שקית הצ'יפס הראשונה באותה שקית ניילון עם תפוחי האדמה עד שהפסקתי לאכול את שקית הניילון ואכלתי רק את הצ'יפס עד שהייתי שבעה לפני שסיימתי לאכול חצי מהשקית הראשונה. החלטתי לקחת את השאר הביתה.

פֶּתֶקהחזון הזה התגשם זמן קצר לאחר מכן ואל-אזהר דחה את ספרי ופרסמתי את ספרי באופן אלקטרוני כארגון צדקה.

פרשנות החזון בסרטון הזה